חופש הדיבור

מזבח השלום לא נוהג לגבות קורבנות אדם – במידה וזה שלום אמיתי.
כן רוצים שנחשוב שאנחנו "כבשה בין 70 זאבים", אבל אם אכן היינו כבשה .. היו ממזמן טורפים אותנו – אולי אנחנו כבשה , אבל כבשה עם שיניים של אריה.
ממש לפני שבוע היה מאמר מערכת בעיתון מצרי, שטען שהגיע העת להבין שישראל היא עובדה שקיימת כאן ושבמלחמות לא ניתן יהיה לפתור את הבעיה (בהתייחסות לבעיה שבין מצריים לאירן).

כנראה שגם בעולם שסביבינו, קיימים קולות שמבינים ששלום יכול להוביל למשהו קצת יותר שפוי לכולם.

ובכל מקרה, בתור מי שהסתובב ברחובות המעופשים של מרבית מחנות הפליטים, של עזה, בתור מי שהסתובב בגבול הלבנון (ואף נפצעתי שם) ובכל מקום ששלחו אותי אליו – המסקנה שלי היא שצריכה להיות דרך אחרת .. ואם היא לא קיימת – הגיע הזמן להמציא אותה .

במקום שיבזבזו את כספי המיסים שלי על שטויות, שיתחילו לעבוד (הממשל) ולהביא תוצאות . כמו שממנהל בחברה מסחרית מבקשים תוצאות , כך צריכה להיות ההתייחסות לממשל – ואם הם לא מסוגלים להביא תוצאות – שפשוט יחסכו מאיתנו את עצמם .

ובכל מקרה הפוסט הזה לא נכתב בכוונה להיות פוסט פוליטי או פוסט שעוסק ביכולות שלנו להגיע לשלום ו/או בהיותו כבשה או זאב ..

את מצב הרוח העגמומי מותר לי להחצין כאשר אני מתגעגע ומבכה את אלו שהיו חברים שלי , את אלו שלמדו איתי בכיתה, ואת אלו ששכבו איתי באוהל סיירים ..

אני רק מקווה שאתה לא תצטרך להרגיש את אותו געגוע, כאב וצמרמורת כאשר תיזכר בחברים שלך .. אלא פשוט תרים אליהם טלפון .

היי ,
אני אנסה לענות לכמה בבת אחת.
בעיקרון, לא נכנסתי לנקודה של *איך* צריך לעשות שלום והאם בכלל צריך או לא צריך לוותר על משהו.

הפוסט בעיקרון, נכתב, בימים של מצוקה רגשית, וזה בגלל חברים טובים שבאמת נהרגו על מ שנהוג לקרוא אצלנו "הגנת המולדת" .
לצערי, אני סבור שאיפשהו בין שנת 73 לשנת 82 המלחמות שלנו הפכו להיות ממלחמות אין ברירה – למלחמות ברירה.
אין לי ספק שכשעם נלחם על חייו, הדברים נראים בפרספקטיבה מסויימת, אולם אינני סבור שהפרספקטיבה של ראשית קום המדינה – נכונה גם היום.

באותה נשימה, אומר שאיבדנו במידת מה את הצידוק המוסרי שלנו בגלל שליטה שלנו על אוכלוסיה כבושה (לא בגלל שליטה על השטח אלא בגלל השילטה על האוכנולוסיה) – היו רבים וטובים ממני שחזו זאת בעבר. העיסוק של צה"ל בטיפול באוכלוסיה השחית את מידותיו של צה"ל – ואת זה אני אומר מראייה של דברים ממקור ראשון (שלא כאן המקום לפרטם) .

מן הצד השני, אני מסתכל על השלום עם מצריים, ועם כל הביקורת שיש עליו – אני שואל את עצמי האם הוא באמת שלום רע כל כך .. התשובה היא שהוא חוסך בחיי אדם ולכן הוא שלום טוב .
ועכשיו אני שואל את עצמי האם אי אפשר להגיע לשלום כזה עם עוד מדינות .
אז נכון יהיו מי שיאמרו ששלום עם סוריה אינו אפשרי כי סוריה אינה מצריים , ואני בהחלט שואל את עצמי , מה כל כך שונה בינהן ?
עובדתית , מאז הסכם הפסקת האש , הגבול הסורי הוא גבול שקט .. כך שאם סוריה רוצה היא יכולה לארגן גבול שקט .

ואז אני שואל את עצמי , האם התקשורת המקומית אינה עושה לנו שטיפת מוח כאשר היא מעלה על סדר היום הציבורי נושאים שנוחים למישהו / למישהם ?

מבחינתי, מזבח המלחמה, וההישארות במצב מלחמה – ימשיך לגבות מחיר של חיי אדם מכל הצדדים .
מצד שני , המחיר של שלום , הוא מחיר שבו אנחנו צריכים לדרוש מהממשל לשבת עם אותם אוייבים עד שייצא עשן – ושיפסיקו לשבת איתם רק כאשר הם מגיעים להסכם. האם המחיר של זה הוא מחיר גבוה ?
אם סדאת היה יכול לקחת מטוס ולנחות בבן גוריון , למה ביבי או אולמרט לא יכולים לקחת מטוס ולנחות בדמשק או במקומות אחרים (תחת ערבות של אותה מדינה כמובן ).
במה זה יעלה לנו ? בשעות טיסה ?

מגיע פרק זמן , שבו צריך גם להפסיק מידי פעם להילחם ולנסות לעשות את הדברים אחרת . אינני אומר לקצץ בתקציבי הביטחון – כי הרוצה בשלום ייכון למלחמה .
אבל צריך קודם כל לרצות ולנסות לפתור את הבעיות , ונראה לי שאצלנו , קצת לא ממש רוצים ….

היי אייל.
אישית, אני לא חושב ולא מרגיש שהרמתי ידיים בלי קרב .. למרות שלעיתים , ההימנעות מקרב היא הדבר החכם לעשות.

אני לא מנסה להכפיש את צה"ל, אני חושב שיחסית להיותו צבא, הוא גוף מוסרי , ויחסית להיותו צבא שמטפל גם באוכלוסיה , הוא הצליח לשמור על רמת מוסריות מסויימת.
אולם, אמרו גדולים וחכמים ממני, כמו לדוג' פרופ' ישעיהו לביביץ' שהכיבוש הוא דבר משחית.
לצערי, מעבר להסכמה וליכולת להסכים לאמירה התאורטית, אני ראיתי בשנים האחרונות דברים שהייתי מעדיף שלא לראות אותם והם נוגעים לאותה רמות מוסריות וחיכוך עם אוכלוסיה אשר קיים כיום בצה"ל.
האם בכך אני מתכוון שצה"ל כולו הוא בעל רמת מוסריות נמוכה , התשובה היא לא .
אבל , אם בעבר ניתן היה להתייחס למקרים חריגים ככאלו שהם באמת חריגים ומעידים בסופו של דבר על הכלל – אני סבור שעם הזמן כמות המקרים החריגים כל כך עלתה , שבהחלט יש לי סימני שאלה האם המקרים החריגים הם באמת מספר נמוך של "עשבים שוטים" .
תופעות , שאני לא סבור היו בצה"ל בשנות ה 60 , הפכו להיות כמעט נורמה בצה"ל של שנות האלפיים – חמור מכך , היו ככל הנראה מפקדים שהתעלמו מכך.

לדוגמה , קבוצת חיילים שמסיבות כלשהם לא ראו את הבית יותר מידי זמן , וככל הנראה לא היה להם היכן ואיך לרכוש סיגריות , היו מעבירים פלסטינאים במחסומים ללא בדיקות וללא אישור תמורת סיגריות .
אני נחרדתי כשראיתי את זה.
האם בשביל זה שמים חיילים של צה"ל במחסומים ? וזוהי רק דוגמה אחת מכמה דוגמאות שאני ראיתי .
אז נכון אפשר להמשיך ולטפח מיתוס שצה"ל הוא הכי טוב בעולם .. אבל מצד שני אפשר לראות את המציאות נכונה , ולהבין שגם את צה"ל יכול להיות הכי טוב בעולם – הוא עדיין לא מושלם.
לצערי את הרמה המוסרית של צבא, לא קובעים בעלי המוסר בו, אלא חסרי המוסר בו . ההיסטוריה אינה זוכרת את הקצינים הטובים של צרפת כאשר הם כבשו את אלג'יר – אבל היא זוכרת ושופטת את רמת המוסר של הקצינים הבעייתיים (ואת מעשיהם) .

אם לא היה אכפת לי מה"ל , לא הייתי אומר כלל את הדברים – אכפת לי , כי אני לא רוצה לראות את הצבא הזה מתדרדר למקומות שמהם יהיה קשה לצאת .