חופש הדיבור

פעם היו גיבורים

בום .. הבזק של אור מסנוור ..

מישהו פתח את הדלת והשמש החורפית השוררת בחוץ נכנסה אחר כבוד אל מעוננו האפלולי והטחוב מעט .

שנה. שנה שאנחנו שוכבים כאן בשקט , הביאו אותנו במסע חמורים על גבי הרים, מסע שהחל כל יום מחדש כאשר שקעה לה השמש , מסע אשר עצר מלכת בכל זריחה שובבה שעלתה ממזרח.

אחר כך עשו לנו טיול במנהרה .. הובילו אותנו בשקט בשקט במנהרה מלאת חול .. גרגירי החול שנפלו מהתקרה פשוט נכנס לנו כל הזמן לעיניים , ומאז אנחנו שוכבים לנו בשקט בביתנו האפלולי , תריסר אמות מתחת לפני הקרקע.

אחת לכמה חודשים היה נכנס מישהו ,בדרך כלל בלילה , בודק שאנחנו בסדר , מנסה להרגיש את הלחות באוויר, ומחפש סימנים של חלודה עלינו ..

אם הוא היה מוצא כאלו הוא מייד היה קורא לעוד כמה אשר היו מנקים את החלודה ומשמנים אותנו .. אנחנו היינו מתלחשים בלילות , כמו בקבוקי יין ישנים שמשביחים עם הזמן .

לא ממש ידענו למה הביאו אותנו לכאן , פשוט שכבנו זה לצד זה וחיכינו .

ועכשיו, מישהו קרע את הדלת , באמצע היום, הרי את אור השמש לא ראינו כבר זמן רב ..

והנה לוקחים אותנו, נושאים אותנו על ידיים ומעבירים אותנו לשדה הקרוב …

מצלמות ? למה לא סידרו אותנו לפני , כל כך הרבה מצלמות והנה מחברים לנו חוטי חשמל .. ושוב מצלמות, הנה מישהו ניגש לו ולוחץ על כפתור וברגע הזה לפני שאני מוצא את עצמי אי שם למעלה, אני רואה עוד הרבה מצלמות .. מצלמות קרובות, מצלמות רחוקות .. לא ידעתי שאני כל כך מבוקש , שאני מצטלם כל כך טוב .

לא העלתי לדעתי ולו ורגע אחד שיצלמו אותי מזוית אחר זוית אחר זוית , בכל רגע נתון .. עד שאני יעלם מן העין וכל מה שיוותר מאחוריי הוא אותו שובל לבן , ככלה בדרך לחופתה ששובל שמלתה הלבן מלווה אותה באשר תפנה ..

והנה הכל פרוש לו מלמטה .. יש שקט אדיר באוויר , אני עף ולצידי שניים מחבריי ..

מה זה המקום הזה ? איפה אנחנו בכלל .. הנה הים , טוב זה לא חוכמה לראות את הים , בגובה הזה רואים אותו בכל צד שמאל שלנו .. מקדימה, מאחורה .

והנה , אנחנו מתחילים לרדת .. ושוב , בזווית עיני השמאלית אני רואה צוות צילום, הוא מנסה לתפוס אותי אבל אני חומק לו .. אבל מה זה הרעש הזה ? למה הצפירה הזו ? אזעקה ?

והנה עוד ועוד צוותי צילום .. אנחנו חולפים מעליהם כהרף עין , הם אפילו לא רואים אותנו .. בוודאי הם עסוקים להם אי שם בלהתחבא … השאירו את המצלמות שלהם אולי הן יצליחו לקלוט את רגעי הנחיתה שלנו .

ובום .. עשן , ואש , ורעש איום ונורא באזניים .. אני שוכב לצידם של שני חבריי , הם מפורקים לחלוטין ואני .. אני רק מפורק חלקית .

רעש סירנות ברקע ואחריהם דוהרים צוותי הצילום ..

פעם מלחמות היו מלחמות .. היום , במקום להיות סתם טיל אני מרגיש כמו דוגמנית או כלה בדרך לחופתה .

מצלמים אותי כשאני יוצא .. מצלמים אותי כשאני נוחת – ובתווך יש לי דקה של מעוף שקט .

פעם היו גיבורים .. היום , המלחמה היא מסלול דוגמנות .. כמות צוותי הצילום , השידורים הבלתי נגמרים .. כל טיל מצולם ממספר זויות כשהוא יוצא .. וממספר זוויות כשהוא נוחת ..

פעם היה צריך להיות גיבור כדי להופיע בשידורי המלחמה , היום .. או שאתה גיבור בדימוס (או סתם גנרל בדימוס) על מנת לקבל דקות של שידורים שנטחנים לצופים אל תוך המוח .. או שאת סתם אחד שפשוט לוחץ על כפתור ומעיף מישהו לעזזל עם איזה טיל רקטי .

אולי היה הכי פשוט לשלוח את כל שוחרי המלחמה, מכל הצדדים .. ביחד עם צוותי הצילום (הרי היום אין מלחמות אם אין צוות צילום ומאפרת בסביבה) לאיזה אי בודד (ל"הישרדות איי-הפנינה")  שיעשו שם את הנזקים שלהם , שיוציאו האחד לשני את המיץ ..

שרק אותנו יעזבו בשקט .

(הפוסט באדיבות העמותה "להציל את הטיל" .. העמותה למען עולם ירוק ושלו יותר) .