חופש הדיבור

יום הזיכרון שלי

(לזכרו של ניר אביבי )

ושוב יום חם והשמש קופחת..

ושוב הצפיפות הכמעט בלתי נסבלת ..

וכמו בכל שנה, הצפירה, הטקס הממלכתי, מטחי הירי והחברים.

פתאום לכמה דקות הכל מתגמד, פתאום חזרנו כמה שנים אחורה ופתאום אנחנו שוב אותם נערים ונערות .. ואתה, אתה שוכב שם, מנותק מכל זה.

ההורים שלך ששערם הלבין, אנחנו שפתאום הפכנו לאנשים ואתה שתמיד תישאר כמו באותו יום מחורבן .. על אותו הר מקולל..

אני לא יודע, כאילו היום כולם נזכרים בך .. לא מבין את זה. הרי אצלי לא עוברים יותר מכמה ימים או כמה שעות בלי שאני אזכר באיזו שטות שעשינו .

אבל דברים משתנים, בשנים הראשונות כולם היו מגיעים עם משקפי שמש – אולי כדי שלא יראו את הדמעה בזווית העין , היום אף אחד מאיתנו לא צריך את זה – מעיין הדמעות יבש.

ושוב נוסעים אל ההורים שלך, ושוב כולם חוזרים אל אותו מכנה משותף בסיסי לכולם ומתחילים לדבר על הצבא, להעלות זיכרונות , ריטואל קבוע של השנים האחרונות (הייתי אומר שזה ריטואל משעמם )

ורק אתה פשוט חסר.

בשנים שאחרי .. היינו פשוט ערימת ילדים שפחדו שהחיים שלהם פתאום ייעלמו , כמו שקרה לך, אז ניצלנו כל רגע כדי למצות את החיים .. פשוט השתוללנו.

והיום, נשאר רק השקט…. והאבנים.

אני בחיים לא ישכח את הרגע בו הצטרפת אלינו לטירונות ..

כבר היתה שעת בין ערביים, ואתה ירדת מג'יפ ויצאת מתוך ענני האבק עם חיוק ענקי .. אבל אנחנו , אנחנו כבר היינו מחולקים לזוגות באוהלי סיירים ולך לא היה בן זוג .

אני לא אשכח את הלילה הזה הצטרפת באופן זמני לאוהל שלי ושל שאנן סטריט (ואלי זה היה גל ווינברג) – רק לאותו לילה ..

אבל הנתונים הגופניים שלנו (לפחות שלי ושלך) לא ממש איפשרו ל 2 גורילות לישון ביחד באוהל סיירים מצ'וקמק , כך שבאמצע הלילה כנראה אחרי סט של דחיפות הדדיות וגלגלולים .. התעוררנו שלושתינו – מחוץ לאוהל .